שפת הקבלה
כותב המאמר: שמואל קרמרמן
כל תחום ידע מתקדם מאופיין בשפה ייחודית שכוללת בתוכה מושגים, הגדרות, ביטויים, מונחים, הנחיות, קשרי גומלין, ועוד. בהיותה תחום רוחני ייחודי שעומד בפני עצמו, גם שפת הקבלה מועשרת במונחים, ביטויים, מליצות לשון ובדפוסי לשון שיוצקים את היסודות לתורת הסוד שביהדות.
מכיוון שתורת הקבלה מציגה את סיפוריה דרך השימוש במטאפורות, אנלוגיות, משלים ודימויים מתעורר הקושי ביצירת מילון מושגים אשר ישמש להגדרה ולהסבר העניינים שנדונים בה מכיוון שמילון שכזה חייב, מצד אחד, להתבסס על אוצר מילים הקשור אל העולם החומרי, ואילו מצד שני, אמור להיות מיוחד ונבדל באופן שיעמוד בפני עצמו ויהא מסוגל להסביר באופן בתי תלוי את ענייני תורת הקבלה. הנובע מכך הוא שיש צורך בשילוב של מושגים שמקורם בתפיסה החושית ובעיבוד מוחי של השפה לבין מושגים שחורגים מההתנסות החומרית ושיש בם די עוצמה ודיוק על מנת שיציגו את מושגי הקבלה באופן מדויק, כפי שמתכוונת אליו תורת הקבלה באזהרותיה לגבי המנעות מסטייה לחומריות בעניינים רוחניים.
הקושי הוא, האם אפשר ולהסביר עניינים רוחניים באמצעות מושגים גשמיים?
כמענה לכך נוקטת תורת הקבלה במספר גישות כדי להקל על תהליך הלימוד:
1. שימוש במכלול של מושגים, מונחים, ביטויים, מליצות לשון, וכו' שנלקחים מתחומים שונים של ידע. הלומד חייב להכיר מושגים אלו מיסודם ולהבין את כוונתם המקורית, גם אם תוך כדי השימוש בם בלימוד הקבלה חל שינוי במשמעות המקורית והם באים לביטוי ייחודי ובעל צורה שונה.
2. תשומת לב רבה מוענקת לתיאור גוף האדם, האברים השונים ודרך פעולתם בבחינת "מבשרי אחזה אלוה". גישה ייחודית זו שקובעת, כי גוף האדם מסמל באופן מטאפורי את העולמות העליונים ומערכת הספירות. עושה שימוש בדימויים ובהשוואות בתיאור אברי הגוף כדי להבהיר ולהסביר עניינים רוחניים מורכבים. זאת, מתוך איסור מפורש שלא לערבב בין התיאור הגשמי לבין הבנת העניין הרוחני עצמו. דוגמאות:
? איברים של אדם - יד, רגל, פנים, אחוריים, מוח (מוחין), עיניים, חוטם, פה וכו'
? פעולות הגוף - יניקה, זיווג, עיבור, קטנות, גדלות, וכו' .
? סימני זויגים - זכר, נקבה (נוקבא), נקבים וכו' .
? פעילויות הדדיות - כמו: התלבשות על , התלבשות בתוך, וכו'.
? תיאורים בסגנון "גופני" - " ...חכם באחור ישבחנה, כי כאשר החכמה שהוא זכר, יפנה בפניו אל אחורי הנוקבא, שהיא בינה, ישבחנה יותר ממה שהיה בעת היותו להיפך, אחורי הזכר בפני הנקבה" (המקור: כתבי האריז"ל, עץ החיים א', היכל נקודים, שער מלכים, פרק ז', עמ' קנ"ח)
3. הדימויים בשפת הקבלה גזורים מהשפות העברית והארמית. יש להתייחס אליהם שלא באופן מילולי, אלא דרך היחוס ולהבין, למה הכוונה ומהי המשמעות החבויה. דוגמא: "...והנה בחינה זו היא אור החסדים ועל כן מכונה "אור דחסדים בהארת חוכמה" וכן מכונה "זעיר אנפין" (פנים קטנות) - "פנים" פירושם חוכמה מלשון "חוכמת אדם תאיר פניו" ומכיוון שיש רק הארה, מכונים "קטנות" " . (המקור: ספר תלמוד עשר הספירות. עם הביאורים אור ברוך ואור שלום, חלק א' פרק א' , עמ' ו').
4. כיוון שפת הקבלה המקורית הינה ארמית. מוצע להיעזר במילון שמבאר מארמית לעברית או בסוג פרשנות שמציג את הכתוב בארמית לצד הפירוש המילולי בעברית. דוגמא: " באורייתא אינון כל רזין עלאין חתימין, שלא יכלין לאדבקא, באורייתא כל אינון מלין עלאין דאתגליין ולא תאדגליין, באורייתא אינון כל מלין דלעילא ולתתא, כל מלין דעלמא דין וכל מלין דעלמא דאתי באורייתא אינון, ולית מאן דישגח וידע לון, ובגין כך כתיב, מי ימלל גבורות יי, ישמיע כל תהילתו." פרוש: בתורה מצויים כל הסודות העליונים החתומים שלא ניתן להשיגם. בתורה מצויים כל העניינים העליונים שמתגלים ושאינם אינם מתגלים. בתורה מצויים כל העניינים שלמעלה וכל העניינים שלמטה. כל ענייני העולם הזה וכל ענייני העולם הבא קיימים בתורה, ואין שיבחין בם וידע אותם, ובשל כך כתוב, מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהילתו". (הזוהר, כרך ה', פרשה תולדות, סעיף ד').
5. המפרשים את כתבי הקבלה משתמשים בקיצורי מילים ומשפטים מהשפות העברית והארמית. חלק מהקיצורים אלו מקוריים ונערכו במיוחד בעת הכתיבה. לעיתים אותו הקיצור מורה על מספר אפשרויות שונות ורבות. מכאן, שהקורא חייב לא רק לחפש ולזכור את המשמעות הקיצורים, אלא גם להתאים את המשמעות הנכונה בהתאם לתוכן הכתוב. במרבית הספרים מופיע לוח הקיצורים והפירושים בתחילת הספר או בסופו. דוגמאות לקיצורים:
א"א - אבינו שבשמיים, אי אפשר, אריך אנפין, ארך אפיים .
שו"ת - שאלות ותשובות
לא"א - לא אמרו אלא
עדהמב"ה - על דעת המקום ברוך הוא.
זצ"ל - זכר צדיק לברכה.
זצלה"ה - זכר צדיק לחי העולם הבא.
זצוח"ל - זכר צדיק וחסיד לברכה.
זצוק"ל - זכר צדיק וקדוש לברכה.
זצוקל"א - זכר צדיק וקדוש לברכה אמן.
זצוקללה"ה - זכר צדיק וקדוש לברכה לחי העולם הבא.
